מתקצר: ד"ר דב אנגלשטיין

המחברים דנים בשאלה מדוע במחקרים מבוקרים וקצרי טווח עם אוקסיבוטינין נצפית ירידה בזיכרון ורמת תשומת הלב, במחקרים רבי משתתפים עם אנטי-כולינרגיים שונים נצפה שיטיון (דמנציה) ואילו במחקרים ארוכי טווח בתרופות שאינן אוקסיבוטינין, לא נצפה אותו אפקט קצר מועד בפעילות הקוגניטיבית. 

ייתכן שבמחקרים ארוכי הטווח היו מטופלים רבים שהשתמשו באותה עת באוקסיבוטינין, ולחילופין, ייתכן שמדובר במעקב קליני קצר טווח מדי במחקרים ללא אוקסיבוטינין.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                .

מסקנות המחברים הן כי (א) יש לפרש תוצאות כל המחקרים לאור גורמים מסיתים כמו הפרעות במתן השתן קודם לשיטיון ושימוש מוגבר באנטי-כולינרגים כתוצאה מכך;  (ב) אצל מטופלים עם גורמי סיכון לפגיעה קוגניטיבית יש להעדיף שימוש בתרופות אנטי-כולינרגיות בעלות תכונות פרמקו-קינטיות ותוצאים קליניים טובים באשר לבטיחות הקוגניציה.